חייה של דניאלה זיו

ילדות בתל אביב- עד גיל 5



רפאל ולנה גז'בין- הורים

 (מפי דניאלה זיו- סבתא)

זיכרון הראשון שלי הוא מתל אביב.
נכון, נולדתי בחבש(אטיופיה) ב18.9.1943, אך איני זוכרת דבר.

אני יודעת שאבא היה קולונל בצבא הבריטי, וכרופא נשלח לאדיס אבבה לנהל בתי חולים. אמא הצטרפה אליו לתקופת מה, ושם אני נולדתי.

הכנוי "חבשית" רדף אותי כל ילדותי. מאד התביישתי בו ורציתי להיות כמו כולם- צברית.
גרנו ברחוב בן עמי 11 בתל אביב. ממש ליד כיכר דיזנגוף.
סבא וסבתא שלי, הוריה של אמא  היו בעלי הדירה ואנחנו, אבא, אמא ואני הצטרפנו אליהם עם הגעתנו מחבש.

סבתא , ד"ר לואיזה רוזנפלד, הייתה אישה נמוכת קומה, שערה הלבן אסוף בקוקו מגולגל מאחור.היא הייתה הולכת כמו ברווזה ואני קצת התביישתי ללכת איתה ברחוב.

סבא,גנריך רוזנפלד, היה איש מאד אצילי. בעל חזות רצינית, ומדבר בשקט.
בדירה בת שלושת החדרים החלוקה הייתה כזו:
חדר לסבא וסבתא, חדר עבורי ובסלון הצפוף בלילה היו פותחים את הספה למיטה זוגית עבור ההורים.
הרהיטים בסלון נמצאים איתנו עד היום. הם הובאו מרוסיה, היו מקסימים אך גדולים מדי לחדר בבית.

המזנון הידוע שנמצא היום בביתי עמד, ועליו כלי ה"גאלה" הרבים שסבתא וסבא הביאו מרוסיה.(גאלה- סוג מאד יקר ונדיר של זכוכית)

בפינה עמד טלפון, מספרו היה 6582 . כאשר צלצל אני הייתי רצה, עולה על הכיסא שעבר אחר כך לתמי אחותי ועונה ברוסית שוטפת.

כן, השפה הראשונה שדיברתי הייתה רוסית. הורי השכילו לעשות זאת על מנת שאוכל לדבר עם הסבתות והסבא.

כן, הייתי ברת מזל ומאד יוצאת דופן- היו לי סבתות וסבא!לרוב הילדים היו רק סיפורים על הנספים בשואה, אבל לי הייתה משפחה.
סבתא הגדולה, כך קראתי לה, אמא של אבא הייתה גרה ברחוב שלמה המלך 16 בתל אביב. בדירת שני החדרים שלה התגוררה דיירת מישנה בשם רבקה.(זה היה אז מקובל, אנשים שכרו חדר בדירה של מישהו אחר וכך הרוויחו קצת כסף)
גם איתה דיברתי רוסית.
היו לי גם דודים ודודות וגם בני דודים. כמה יוצא דופן! רק עכשיו אני ממש מבינה עד כמה.
אח של אמא, אליהו המכונה בובי היה נשוי לדינה  לבית פינקלשטיין. הם גרו לא רחוק מאיתנו. בנם הבכור דוד מבוגר ממני ב כ 8 שנים ואחיו גדעון בגיל של אחיותי.
ישה, אח של אבא- ד"ר יעקב גז'בין היה נשוי לליזלוטה, צלמת מוכשרת וידועה באותם ימים. היה להם בן יחיד- בנימין, בני .
זכורים לי אירועים מספר מתקופה זו. כאמור, הייתי ילדה קטנה וביקרתי בגן ברחוב חובבי ציון. בבקר מישהו מההורים היה מביא אותי לגן ובצהריים סבתא "הקטנה" החזירה.

תעודה כיתה א'

לא הייתי נחמדה אליה וזכור לי שמאד כעסתי כשחתכה את מנת האוכל שלי לא כמו אמא...
היה לה קשה מאד. עברית היא לא למדה. סבא היה אדם חולה לב ששמרה עליו כעל בבת עינה, היא הייתה כבדת שמיעה בעקבות מחלת הטיפוס בילדותה.(עוד לא היו אז מכשירי שמיעה!)
היום אני מתחרטת אבל אז הייתי סך הכל בת 4-5.
אמא הייתה בהריון, לי לא סיפרו שיש תאומות בבטנה.
בקר אחד, אני מתעוררת ואבא, לא אמא , בא למיטתי.
מזל טוב! נולדו לך שתי אחיות קטנות- בישר לי בשמחה בקולו הרועם.
זכור לי שלא בדיוק קלטתי. מה זה שתיים פתאום? ואיפה ישימו אותן?
זה היה ב5.1.1948 .
אבא הביא אותי לגן וסיפר לגננת אסתר ולכל הילדים-לדניאלה נולדו שתי אחיות קטנות!הוא היה כל כך גאה ומאושר.
ביקרתי את אמא בבית חולים הדסה תל אביב. דודי, יאשה, היה גניקולוג וכנראה ניהל את הפרוייקט. גם שמו של פרופ' אשרמן הוזכר כמטפל.
הן נולדו פגות. מיקי(מיכל) שקלה 1600 גרם ותמי 2300 גרם. במושגים של היום אלו פגים די גדולים אבל אז... ד"ר בוגרשוב (בוגר) רופא הילדים המפורסם אמר להורי שיש לקחת את התינוקות הביתה כי בבית חולים הן לא תשרודנה. לא היו עוד אינקובטורים, הזיהומים והמחלות שם איימו- וכך, ביום חורף גשום הגיעו השתיים לביתנו, כלומר לביתם של סבא וסבתא רוזנפלד.רק העז הייתה חסרה...
והיכן הן תהיינה?בחדרי כמובן. אותי על מיטתי הוציאו לפרוזדור ואילו החדר הפך ממש לפגייה.
שכרו אחות בשם אסתר, שדיברה רק גרמנית והוריי קראו לה "שווסטר אסתר". שווסטר- בגרמנית אחות.
התנורים דלקו, כריות פוך נפרשו, הציוד נקנה והפגייה החלה לפעול.
לי  היה אסור בתכלית האיסור להיכנס לחדר. בערב, אם לא הייתי מצוננת, לא התעטשתי ולא היה לי חום- הלבישו אותי בחלוק פרחוני שנתפר במידתי ובאתי לראות את אחיותי.
הימים ימי מלחמת השחרור. אזעקות קורעות את האוויר  ואנחנו- בדירה:סבא, סבתא, שווסטר אסתר, אמא, אבא, מיקי, תמי ואני.
מהר מאד הסתבר שהשינה בפרוזדור חסכה ממני העברות בעת אזעקה בלילה. זה נחשב למקום יותר מוגן ויכולתי להמשיך לישון.
אבא, שהיה סגן מנהל בית חולים הדסה, היה כמו אוטומט ישר רץ לבית החולים.
אמא-הייתה מהר רצה לטלפון להודיע לבובי בבית חרושת יצהר שיש אזעקה. שם היא לא נשמעה. סבא וסבתא נשארו לרוב בחדרם ואותי תמיד שמו בפרוזדור, גם ביום.
יום אחד הביאו המון חול ושקים לכיכר דיזנגוף. התושבים נקראו לבוא ולמלא שקים כדי לבנות קיר מגן בחדר המדרגות. אני הלכתי עם אמא. היא לבשה מכנסי חאקי קצרים, עם גומי ואני עזרתי לה למלא.
אחר כך באמת יצרו קיר מהשקים בחדר המדרגות. הרי מקלט לא היה לאף בית.
לאמא לא היה מספיק חלב עבור ה"קטנות"(כך קראנו להן עד שההורים נפטרו). אבא ואני רצנו בין האזעקות למינקת שמכרה חלב אם משדיה והבאנו אותו הביתה.
כל כך אהבתי ללכת עם אבא!אלו זיכרונות נפלאים, כי זה היה די נדיר ושימח אותי כל פעם מחדש.
זכור לי שיום אחד הוא לקח אותי לגן החיות בתל אביב. הלכתי איתו, ליד האדם הענק הזה והייתי ממש גאה.
בגן החיות פגשנו את מר ישראל רוקח , שהיה ראש עיריית תל אביב. השניים עמדו ושוחחו ואני התרגשתי מהמעמד.
בגן הייתה פינת משחקים עם קרוסלות. עוד פעם, אבא, עוד פעם- ביקשתי והוא נענה בחיוכו המקסים.
אמא הייתה המנהלת והמארגנת. זכור לי שהיא לא הרשתה לי ללכת לשחק אצל השכנים- כי אולי תהיה אזעקה. בכיתי וכעסתי עליה מאד.
לילה מאד מיוחד היה ליל הכרזת המדינה. בבית הייתה התרגשות עצומה. הרי גרנו בכיכר דיזנגוף, לב העיר דאז, וכל המכרים התאספו ובאו. בערב החלו ריקודים בכיכר ואנחנו צפינו במתרחש מהמרפסת. אפילו קנו לדוד הבן דוד ולי גביע של גלידה לכבוד המאורע!
ניסו להסביר לנו מה גדול היום הזה, אך הייתי קטנה מכדי להבין ממש.
לילה אחד, מיקי ותמי כבר ישנו ואני הייתי במיטה. הרגשתי בתכונה יוצאת דופן בבית. אמא ואבא ארזו מזוודות, וניסו להרגיע אותי כדי שאירדם. שכבתי לי בשקט וחיכיתי לבאות. הייתי במתח ופחדתי שקורה משהו נורא.
מאוחר יותר ראיתי שמוציאים את הקטנות, מלבישים אותן ומתכוננים ללכת.
נבהלתי ושאלתי:"אותי לא לוקחים?" אמא חשה אלי,חיבקה והרגיעה ואמרה שמיד ילבישו גם אותי.
מה קרה? לאן הולכים באמצע הלילה?
הולכים לבית של סבתא הגדולה ברחוב שלמה המלך. למה? כי יש אנייה בשם אלטלנה שיש חשש שיפציצו אותה, וכל התושבים ברדיוס מסוים מהים צריכים מהר להתפנות.
 את העגלה הענקית של אחיותיי היה צריך להוציא מהמחסן של דוד ופטר הירקנים, שהיה נעול . הזעיקו אותם והם פתחו את המחסן.
וכך, סבא, סבתא, אמא, אבא, הקטנות ואני הלכנו  מהבית.
אצל סבתא הגדולה המהומה כבר הייתה בעיצומה. גם ישה וליזלוטה עם בנם בנימין היו ועוד אנשים לא מוכרים לי.
התארגנו בצפיפות ונסינו ללכת לישון.כמובן שאנחנו הילדים, כלומר בנימין(בני) ואני חגגנו. שנינו זוכרים זאת כחוויה.
לא היה פיצוץ של האנייה וכעבור כיומיים חזרנו הביתה.

רמב"ם

כשהייתי בת חמש אבא מונה למנהל בית החולים הממשלתי בחיפה, לימים הוסב שמו לרמב"ם.


רפאל גז'בין ז"ל



עברנו דירה. אבא התעקש שהוא צריך לגור בתוך תחומי בית החולים, כדי להיות מעורב בעשייה יום ולילה.

קיבלנו דירה ענקית, בקומה הראשונה של בניין בית החולים. זה היה הבניין הגבוה ביותר בחיפה- חמש קומות!

אנחנו גרנו ממש בבית החולים. מעלינו היו המחלקות, מולנו היה חדר הניתוחים והכניסה לדירה הייתה דרך פרוזדור ההנהלה.

בעבר שימש המקום למגורי רופאים תורנים ועכשיו עבר הסבה לדירת מגורים. זה באמת היה משהו! אנסה לתאר:

בסוף פרוזדור ההנהלה הייתה דלת רחבת ידיים- דלת הכניסה הביתה. הסלון היה גדול מאד, ורהיטים חדשים ניקנו במיוחד עבורו. מצד ימין היה המטבח, גם הוא ענק עם המון ארונות גבוהים. החלון שלו פנה לרחבת הכניסה של בית החולים וראינו את כל האמבולנסים שהגיעו, ראינו פצועים, יולדות, ילדים ומה לא.

היו עוד ארבעה חדרים גדולים:
אחד לקטנות, אחד לי, חדר שינה וחדר אוכל.
הכול היה מוקף בדלתות עם חלונות גבוהים עד התיקרה. מרפסת ארוכה הקיפה את כל המבנה. היו לנו שני חדרי שירותים(!) וחדר אמבטיה ענק.
כן, שנות הצנע לא באו פה לידי ביטוי...
אבא עבד בדיוק שתי דלתות אחרי דלת הכניסה לדירה. את קולו הרועם, בעיקר כאשר דיבר בטלפון שמענו בבית. הוא תמיד לבש חלוק לבן של רופא ונראה בעיני מלך.
כשהייתי עוברת בפרוזדור, אם דלתו הייתה פתוחה- תמיד נכנסתי. תמיד קיבל אותי בחיבוק ונשיקה ואף פעם לא אמר שאני מפריעה באמצע ישיבה.
בכלל,היה נפלא. בכל השטח הענק עליו משתרע היום בית חולים רמב"ם הענק היה גן מדהים. דשאים ירוקים, עצי תאנה, באר מים, דקלים והמון שטח למשחקים.
אחיותיי היו עדיין תינוקות אבל אני ממש חגגתי שם.
היינו כעשרה ילדים שגרנו בבית החולים.הדוקטורים ברנדשטטר, פולישוק, פאר, שרמק, פרץ, אסקרלי, -לכולם היו ילדים והשמחה הייתה רבה.
היה גנן ושמו פיליפ. הוא היה מגדל את השתילים במשתלה והיה אחראי על טיפוח הגן הנהדר הזה.
בכל שבוע היה מביא לאמא המון פרחים מהגינה. אני זוכרת אותה עומדת במטבח , קוצצת, גוזרת ומתאימה את הצנצנות. הבית היה תמיד מלא בפרחים, אפילו באמבטיה.
בכלל, לאמא היו חיים מאד קלים שם. ניקיון- עוזרת מעובדות בית החולים הייתה מנקה אצלנו באופן קבוע.
כביסה- אדון קרל היה בא יום יום לקחת את שק הרשת שהיא מילאה למכבסת בית החולים. בצהריים הוא החזיר את הכביסה הנקייה ולאמא לא נותר אלא לתלות אותה על החבלים שהיו בגינה ליד המרפסת.
בישול? לא ולא. היות ואבא ביקש לאכול בבית ולא בחדר האוכל של בית החולים- כדי לנוח ולהיות איתנו- היו קונים את הארוחות שהוגשו שם  ומביאים בכלים מיוחדים הביתה. אמא הייתה מחממת, קצת משפרת- והארוחה מוכנה!
למכולת לא הלכנו כי היינו קונים את המצרכים במטבח בית החולים.חלב היה מורתח בסירי ענק במטבח. אנחנו נשלחנו כל יום עם סיר להביא חלב הביתה. הריח שלו היה נורא, חלב רתוח...עד היום אף אחת מאיתנו לא שותה חלב.
 אני זוכרת את אמא יושבת בכל חודש עם גברת לאה נלקין המנהלת של המטבח ומתחשבנת.
זו הייתה תקופת הצנע, מדי פעם היינו נוסעים לשוק לקנות מצרכים עם נקודות, כפי שהיה מקובל אז.
היה לנו פסנתר בבית. אבא ניגן נפלא, היה גם שר ומלווה את עצמו בנגינה. הדי המוסיקה הגיעו לכל פינה בבית החולים.
גם אני למדתי לנגן. אמא הייתה בוגרת הקונסרבטוריון בדנציג ולקחה על עצמה את התפקיד ללמד אותי. זה היה סיוט!היא כל כך כעסה עלי כשטעיתי, שלא פעם השיעור היה נגמר בבכי. שנאתי אז לנגן!
צריך להבין שבית החולים היה קטן. אבא היה לא רק מנהל אלא גם דמות מאד משמעותית להרבה מאד מהעובדים. הוא היה מסתובב בכל שעות היממה, משוחח, פותר בעיות שהתעוררו ומשכין שלום בעת ויכוחים.
אני, הגדולה, זכיתי בכבוד הנפלא להתלוות אליו בהרבה מהפעילויות הללו. הייתי עולה איתו למחלקות, מבקרת בחדר המיון, יורדת למכבסה , למטבח ולכל מקום אחר. ראיתי והפנמתי את התנהגותו האצילית עם כולם. הוא הקרין סמכות אך יחד עם זה חמימות בלתי נתפסת.הוא הכיר את כולם אישית, התעניין בשלום האישה והילדים והיה דואג לבן משפחה שחלה. רבים מהעובדים היו עולים חדשים, חלקם ניצולי שואה שהייראה מפני סמכות הייתה טבועה בדמם. אפילו כלפיי הם ניסו להתרפס, למרבה מבוכתי.
פעם עליתי להסעה של בית החולים ואחת העובדות קפצה ופינתה לי (ילדה בת 7-8) את מקומה. מובן שסירבתי בנימוס והמשכתי פנימה.
אני הייתי מאד מעורה בחיי בית החולים. ראשית- הייתי מתגנבת לבדי למחלקות. הסקרנות שיגעה אותי. אבא ואמא קיבלו הלשנות מהעובדים שראו אותי. ברור שאסור לבד ללכת, אבל הייתי ילדה סקרנית.
היו ביתנים שאליהם באמת נאסר עלינו להתקרב- מחלקות הילדים. התקופה הייתה קשה. מגיפת הפוליו(שיתוק ילדים) השתוללה, וילדים רבים חלו בה. אני זוכרת את ריאות הברזל הריקות שעמדו ליד המחלקה. אז עוד לא היו מכשירי הנשמה, ואדם ששרירי הנשימה שלו שותקו היה מוכנס לתוך המכונה, ללא יכולת לצאת ושם הופעל לחץ שהסדיר את נשימותיו. לא, לא הגעתי למחלקות אלו מעולם.
לעתים אפילו התיידדתי עם חולים שהיו מאושפזים זמן רב. הייתה ילדה בשם נעמי שסבלה מסכרת נעורים קשה. היא הייתה בגילי והתיידדנו. הזמנתי אותה אלינו הביתה ואף ביקרתי בביתה.
היו חולים עם כוויות קשות שאושפזו חודשים . גם איתם התיידדתי כיוון שהם טיילו הרבה בגינה והיה לי מעניין בחברתם.
שני מועדים היו מרכז חיינו. גם מיקי ותמי, שגדלו קצת בינתיים זכרו זאת.
האירוע החשוב היה ליל הסדר שנערך בחדר האוכל. השתתפו הרבה מהעובדים וכל דיירי השיכון בבית החולים. היה מאד חגיגי ואנחנו הילדים שאלנו את הקושיות. רב בית החולים, הרב יבלונסקי ניהל את הסדר כהלכתו.
האירוע השני היה סיום שלוש שנות לימוד בבית הספר לאחיות. בבית החולים היה בית ספר לאחיות, בקומה הרביעית מעלינו. אנחנו הכרנו את כל התלמידות , חלקן אף היו שמרטפיות שלנו.
ההכנות לקראת החגיגה היו ממושכות ומרשימות. על הדשא הענק נבנתה במה גדולה, ובכל השטח סודרו שורות של כיסאות לבוגרות, לאורחיהן ולצוות מבית החולים.
אנחנו, שלושתנו היינו עוזרות לקשט את הבמה, לסחוב כיסאות והרגשנו חלק מהעניין.
עד כדי כך שבקדמת השורות, לפני הבמה עמדו שני כיסאות קטנים למיקי ולתמי.
התלמידות היו נרגשות,צעדו לבושות במדיהן הצחורים כשבראשן המנהלת האגדית- הגברת עלזה ילין. היא הייתה ממש מטרונית. הייראה מפניה הייתה עצומה, ולא פעם תלמידה בוכייה הייתה באה לאבא שיפתור סכסוך עם גברת ילין. אישה יפה ומרשימה, שגרה בעצמה גם כן בקומה רביעית, ליד בית הספר.




סבא רבה רפאל גז'בין
והאחות עלזה ילין

בתום הטקס פצחו כולם בשירת התקווה. אבא עמד ליד המיקרופון, שר בקולו היפה והחזק ובכל בית החולים שמעו אותו. חולים ואחיות יצאו למרפסות לצפות. איזו התרגשות!
ואז, בערב התקיים הנשף. כל מנהלי המחלקות, הבוגרות ואורחיהן וכמובן אנחנו התכנסנו במנזר(שלימים החליף את קומה 4 והיה לבית הספר).
הייתה תזמורת, תאורה, כיבוד  והערב החל. הבוגרות היו מכינות הצגה קטנה מהווי בית חולים, שירים,פנטומימה ומה לא. במיוחד זכורה לטוב ויולט, תלמידה שהייתה גם רקדנית בלט. היא הופיעה שם לקול תשואות הקהל. (לימים היא האחות שטיפלה באבא ביחידה לטיפול נמרץ טרם פטירתו שם).



בת גלים

גרנו בבית חולים רמב"ם הנמצא ליד שכונה הנקראת "בת גלים"
זו הייתה שכונה קטנה, ממש על שפת הים. בתים רבים היו מאבן, חלקם היו של הטמפלרים שבנו בסגנון גרמני.
בשנות החמישים נוספו שיכונים רבים, בלוקים מכוערים שנועדו בעיקר לעולים חדשים.
לא רחוק היה מחנה עולים גדול מאד-"שער עלייה" שהילדים שגרו בו למדו אצלנו בבית הספר.
עדיין היו שטחים רבים ריקים ובחורף ממש חגגנו. היו שלוליות ענק- ממש ביצות קטנות. היינו מאלתרים רפסודה מקרשים ושטים על המים. היו המון צפרדעים והקרקור היה נשמע בכל האזור. הלכנו לבושים היטב- מגפיים גבוהות מגומי,כמו של רפתנים ושכמייה נגד הגשם. השכמייה הייתה מגומי פשוט, הריחה כמו צמיג של אוטו אבל הייתה מאד נוחה כי הייתה בצורת משולש שכיסה את כל הגוף, עם כובע ועם פתחים להוציא את הידיים. ככה הכל היה בפנים- הילקוט, תיק האוכל וכו'.

היו מסתובבים טיפוסים מאד מוזרים, פליטי שואה שהיו במחנה העולים.

מחנה עולים

בארץ לא ידעו אז הרבה מה קרה באירופה ולא הייתה הרבה הבנה. לכן הם נראו משוגעים. אני ממש זוכרת את האישה שהלכה ברחובות וחיפשה את הבת שלה שנעלמה בשואה.
גם בכיתה לא היינו מאד נחמדים. הילדים "משם" נראו אחרת. אנחנו, ה"צברים" היינו שוויצרים לא קטנים. הם באו מפוחדים, לא יודעים עברית, לבושי בגדים עלובים, לעתים סחבות והם היו מאד מסכנים.
בבית הספר הייתה אווירה מאד טובה, אך היה משטר ומשמעת. למנהל קראו אדון יגר.
בבקר היה מסדר,כל הכיתות מסודרות בחצר והמנהל מדבר. אחר כך עושים התעמלות בקר, מתעדכנים באיזה נושא אקטואלי ורק אז נכנסים, לפי סדר, לכיתות.
בגלל שהיו ילדים שלא היה להם אוכל בבית היו מספר כללים:
1.    מביאים סנדביץ פשוט, עם ריבה פשוטה. בשום אופן לא להביא עם נקנ יק "כי יש ילדים שאין להם"
2.    2.בארוחת עשר חילקו כוד קקאו לילדים "כי יש כאלה שזה החלב היחידי שהם שותים". הקקאו היה מוגש בכוסות מברזל ואני נגעלתי ממנו תמיד.
3.    הייתה מסעדה בבית הספר. הילדים עבדו בה בשיעורי בישול והכינו יחד עם העובדים ארוחה חמה "לילדים שאין להם ארוחה חמה בבית" (אני לא אכלתי שם.)
4.    כל הילדים הביאו נעלי התעמלות זהים(גם לא היה אז מבחר כמו היום), כי " לא לכולם יש ".
5.    היו ילדים שנשארו בבית ספר עד ארבע.


לצורך שמירה על הבריאות הייתה אחות בבית הספר שהפעילה את "אגודת הבריאות". אני תמיד הייתי חברה בוועדה הזו, אולי כי אבא שלי רופא...
כל יום חברי האגודה בדקו:ציפורניים, מפית וממחטה. כן, חייבים להביא ממחטה לקנח את האף. ילדים היו באים איתה מחוברת לךחולצה בסיכת ביטחון. המפית שימשה בעת ארוחת העשר.
הייתה לנו מורה שלימדה אותנו מכיתה א עד ד. שמה היה יפה רדומסקי. היא הייתה אולי בת 18, יפהפיה. אהבנו אותה מאד מאד והיינו רבים מי יעזור לה לסחוב את התיק שלה עד לאוטובוס!
היה כבוד אליה אבל גם אהבה.
בשיעורי ההתעמלות בקיץ היינו הולכים לבריכה. הייתה בבת גלים בריכה ממש מדהימה, בכל קנה מידה. היו בה מי ים. התנוסס שם מגדל גבוה ממנו היינו קופצים למים. אני פחדתי מאד אבל הלחץ הקבוצתי השפיע. בתמונה המצורפת רואים את המגדל!

שיחקנו "קדרים באים"ועוד.וגם ראינו את המורה בבגד ים!

בריכת בת גלים

ביום ששי היינו נפגשים כולנו ל"ערב כיתה". היו באים כל הילדים, לא היו חברות מצומצמות. נפגשנו בשדירה המרכזית בבת גלים. הבנים היו באים עם אופניים. שיא הכיף היה אם בן מזמין אותך לרכב על אופניו. איזה אושר!
אחר כך שרנו ורקדנו ריקודי מעגל, עד שעה 10 בערך- והולכים הביתה.
בכיתה ו-ז כבר היו זוגות. לי היה איזה חבר אבל כמעט לא נפגשתי איתו ולא הבנתי מה צריך לעשות.

בת מצווה

(מפי דניאלה זיו- סבתא)



 

הבת מצווה שלי הייתה במעבר בין הדירות מתל אביב לרמב"ם חזרה . נולדתי בספטמבר , אז הייתי גדולה וחגגתי ראשונה , גרנו ברמב"ם וברור שהבת מצווה תהייה שם . ופינקו אותי באמת משהו . והיה שם מקום ארכיון, מקום די גדול ושם הוחלט לעשות בת מצווה . והיה דשא . אני זוכרת את ההכנות : הייתי קצת עגולה , ואימא שלי לקחה אותי לתופרת שלה, לגברת ויזלטיר. היא קנתה בדים ותפרו לי בגד . הייתה חצאית עם קיפולים כחולה וחולצה תפתה ששומעים אותו כשהוא זז עם משבצות כחול ואדום ואולי עוד איזה צבע עם שרוולים תפוחים . זה היה מאוד אלגנטי , אני הרגשתי בזה לא משהו . והכיבוד היה ממטבח רמב"ם . הם הכינו הכל . ביום של הבת מצווה את הכיבוד הביאו על עגלות כמו שמביאים אוכל לחולים , מהמטבח שהיה רחוק עד המקום של הבת מצווה . אני זוכרת שזה הגיע עוגות גדולות ויפות וכל מיני ממתקים ודברים מהסוג הזה. היו באמת עוגות גדולות עם קרמים על מרגרינה , לא הייתה שמנת.היו עושים עם צבע מאכל , היו עושים את זה בצבעים זה היה עושה רושם . באמת המטבח של רמב"ם מאוד השתדל עבורי .בזמן הזה לא היה המבורגרים וכאלה דברים .רוב הילדים ידעו איך באים אלי לרמב"ם , אבל היו ילדים שלא ידעו ,איך באים לילדה לבית חולים? קודם כל היה צריך לתת לשוער של בית החולים הוראה שייתן להם להיכנס , כי אסור היה להכניס ילדים לבית החולים . אז היו אומרים שבאים לדניאלה , גם באופן קבוע, אבל במיוחד ביום הזה . היינו שם ואכלנו. היו "סקצ'ים" , ילדים כותבים מן חיבור מצחיק כזה . אז היה לי ילד בכיתה שהכין סקצ' כזה והוא הצחיק את כולם וכולם התגלגלו מצחוק . וכשכולם גמרו לאכול ולשתות ולברך אותי , הורי ואחיותיי וכולם , שהיו בנות 8 , כולם יצאו לדשא , שהיה ליד , ושם הרביצו השתוללות . אני ממש זוכרת את זה שההורים שלי עמדו שם די חסרי אונים. כי לא היה מפעיל והילדים , היה להם כ'כ כיף שם כי לא היה דשא בבתים , גם לי לא היה , אז פתאום היה שטח עם דשה . והם רצו אחד אחרי השני , בייחוד הבנים . ואחר כל עשינו מעגלים בשביל ריקודים עם שירה והיה מאוד נחמד ויפה . וקיבלתי מתנה מההורים שלי , כולן , כל הבנות קיבלו את אותה מתנה . שעון . פעם ראשונה בחיים שאת מקבלת שעון זה היה בבת מצווה . את השעון הזה עוד השתמשתי בבית הספר לאחיות , כי הוא היה שעון מאוד טוב עם שניות אז יכולתי לספור את הדופק של החולים עם השניות . מתנת בת מצווה מאוד מקובלת . זה עלה דיי הרבה כסף , זה היה שעון אמיתי , לא כמו היום פלסטיק ואף אחד לא שם עליהם . שעון היה שעון שהולכים איתו שנים . כולם הביאו מתנה . ובסוף היה סקנדל קטן , כי יאיר , ילד אחד , פתאום אמר שאבד לו השעון . וכולם התחילו לחפש את השעון. בסוף מצאו את השעון . להגיד לך שהייתי מאוד מאושרת מהבת מצווה , לא משהו . זה היה נורא שונה , המון ילדים לא הבינו איך אפשר לעשות בת מצווה בבית חולים וכולם הסתכלו , כל העוברים , מה זאת החגיגה הזאת בתוך הבית חולים? כבר אז היה משהו שהפריע לי , משהו גרם לי אי נעימות . אבל באמת ההורים שלי השקיעו המון מאמץ והמון רצון . אבא שלי היה מלך שם , אז בזכותו הכל היה ככה . וזאת הייתה הבת מצווה .







ילדות

כיתה א'- משמאל למורה

בכל השנים הללו למדתי בבית ספר עממי בת גלים.

אלו היו שנים מאד מאושרות מבחינתי.. הייתי מאד מקובלת בכיתה, אם כי לא מלכת הכיתה. היו לי המון חברות, ואחר כך גם חברים.

החברה הכי טובה שלי הייתה בלה.

היא הייתה עולה חדשה מרוסיה, שלא ידעה מלה עברית. יום אחד, כשהייתי בחצר בית החולים ראיתי אותה מעבר לגדר. היא קראה לי ואמרה:




 

"ילדה, ילדה, תן לי פרח". כך הכרנו. אני ידעתי רוסית ודיברתי איתה ועם משפחתה ברוסית. הוריי ממש אימצו אותה, אמא לימדה אותה עברית ואבא דאג לכל צרכיהם הרפואיים. כל רופאי רמב"ם הכירו אותה ואת משפחתה. היא הייתה אתי בכיתה, שיחקנו המון ובלינו הרבה שעות יחד.



בכרמל ליד הבית



הם גרו ממש על הים,בשכונת צריפים עלובה. האנשים שם היו כולם עולים מארצות שונות- מצריים, עיראק, רוסיה, גרמניה.

הרגשתי שם כמו דג במים.

ישנתי אצלה לא פעם. היו להם שני חדרים, ללא שירותים וללא אמבטיה. בחצר הם גידלו שפנים, ובלה ואני היינו הולכות יום יום לקטוף להם עשב לאוכל. היה לנו שק, סכין והלכנו לשדות לקטוף.



בלה הייתה רזה ושובבה. לא היה בה פחד.

היא הייתה מטפסת על העצים בגינה של רמב"ם כמו טרזן, וכן רצה יחפה על הסלעים לאסוף סרטנים.

את הסרטנים הבאנו לאמא שלה, שבישלה אותם לארוחת הערב.

בל"ג בעומר היינו עושים שם בשכונה על יד הים מדורה עם כל השכנים. גם אבא שלי בא ונתנו לו כבוד גדול! אפילו הביאו לו כיסא, שלא יעמוד כמו כולם. לא אשכח את זה.


 

בכיתה ח' עברנו לגור בכרמל.
גרנו ברחוב דוד פינסקי 36, בדירת 4 חדרים נחמדה מאד מאד.
שוב מצאתי חברה- ניצה , שגרה דלת מולי ומלווה אותי בחברות עד היום.



צבא- טירונות

ביולי 1961 סיימתי את בית הספר התיכון. כמובן שהיו מסיבות וחגיגות(צנועות, רק בבית הספר), אבל סך הכל הרגשתי ריקנות. בבת אחת כל המתח ירד- מה עושים עכשיו?

אבל לא היה הרבה זמן להתלבט. כעבור שבועיים התגייסנו. כן, כל בוגרות התיכונים בארץ התגייסו באותו יום.



בטירונות (האמצעית)



לא ליוו אותי, נסעתי באוטובוס לנקודת האיסוף ושם פגשתי את כל החברות שלי. לכולנו יש מספר אישי צבאי עוקב, אחת אחרי השנייה.

את הטירונות עשינו בבה"ד(בסיס הדרכה) 12 בצריפין והיא נמשכה כמה שבועות.

אני נהניתי מאד.

קטן עלינו כל האימונים הללו. מה זה בשבילנו ללכת כמה קילומטרים, לישון באוהל, להיות ממושמעים ולפעול על פי לוח זמנים?

בתנועה עשינו פעולות הרבה יותר קשות ולא הייתה לנו שום בעייה.

שמחנו שגרנו באוהל כי היינו 10 חברות בו והיה נחמד. יתרון רציני באוהל על פני צריף- אין רצפה ולא צריך לשטוף אותה. איזה כיף!

שני דברים זכורים לי במיוחד:

יום אחד מודיעים לנו שבערב יש רבי שבא לבסיס וכולן צריכות לבוא לרחבה מסוימת שיש בה במה.
התמרמרנו- מה פתאום רב? למי יש כוח אליו? מה, מחזירים אותנו בתשובה?


בטירונות



 אבל כמובן שכולן באו. לבמה עלה רב מזמר, תופעה שאיש לא שמע עליה קודם. בידו גיטרה, ומהרגע הראשון הוא כבש אותנו בשירה והתלהבות. זה היה הרב קרליבך, שאז עוד לא היה מוכר. לימים הוא התפרסם בכל העולם. הייתה חוויה שכולנו זוכרות עד היום.

הזכרון המשמעותי השני שינה את חיי וכיוון אותם.

הגיעו לבסיס ד"ר שיבא- מנהל בית חולים תל השומר ומנהלת בית ספר לאחיות שם- גב' מירה פז.

(יש לציין שאת שיבא הכרתי כי היה מבאי ביתנו).

ההצעה שלהם: היות ואין מספיק אחיות בארץ מוצע , למי שמעוניינת, לעשות את השירות הצבאי כתלמידה בתל השומר . היא תהייה תלמידה לכל דבר ועניין וכך גם יעברו שנתיים של הצבא. אם תרצה- תשלים אחר כך עוד שנה כאזרחית ותצא עם מקצוע- אחות מוסמכת.

אני בכלל לא תכננתי להיות אחות. חשבתי ללמוד עבודה סוציאלית אך הרעיון קסם לי.

למה לא? נלמד משהו, נבין על מה מדברים בבית בענייני רפואה ואחר כך אלך ללמוד עבודה סוציאלית.
בלי יכולת להתייעץ עם הורי החלטתי לקבל את ההצעה ונרשמתי.

מהלך זה שינה את חיי והוביל אותי למקצוע הנפלא שאהבתי מאד.